המדען שביקש לדבר עם חיות

על רעיון “התקשורת הדו-כיוונית” של דונלד גריפין

הקריירה והתפנית. ב 14.11.2003 הלך לעולמו בגיל 88 דונלד גריפין, מייסד האתולוגיה הקוגניטיבית – הענף המדעי העוסק בחקר מחשבתם של בעלי-חיים.

griffin_215_id=3469_01.jpg

בעבר סקרנו (אנונימוס) את התפתחותו של גריפין, מזואולוג מן השורה, שאינו בוחל בשיטות מחקר הפוגעות קשות בחיות, דרך גילוי דגמי התנהגות מורכבים יותר ויותר בחיות ממינים שונים (כגון מנגנוני הניווט של ציפורים והסונר בעטלפים), ועד לגיבוש התפיסה הנועזת, לזמנה, שהמדע אינו צריך להתחמק מנושא תודעת בעלי-החיים, אלא לחקור אותו ולהבינו.

גריפין ומוסר. התפנית של גריפין החלה בספרו “שאלת תודעתן של חיות: המשכיות אבולוציונית של החוויה הנפשית” (1976). להכרה בנפשן של חיות יש השלכות מוסריות מכריעות, אך גריפין לא התייחס לכך בספרו.

ברנרד רולין, שפרסם 15 שנים לאחר מכן ספר על ההיסטוריה של הכחשת קיום נפשן של חיות במדע במאה העשרים, הופתע משתיקתו של גריפין בסוגיות המוסריות, ושאל אותו על כך. תשובת גריפין הייתה, לפי רולין (עמ’ 252): “אף על-פי שהוא הודה שהגירוי לכתיבת הספר מקורו בדיונים עם פילוסופים שעניינם העיקרי היה המעמד המוסרי של חיות, הוא חש שזו איננה עבודתו של מדען להתערב בשאלות כאלה”. גישה זו – ספק שמרנות מדעית, ספק צניעות נבונה, מאפיינת גם את המשך כתיבתו על נפשן של חיות.

תמצית הספר. הספר “שאלת תודעתן של חיות” התגבש בעקבות הצטברות המידע על התנהגותן של חיות, שהתגלתה כמורכבת מעל ומעבר למה שמדענים שיערו עשורים אחדים קודם לכן.

חשיבות מיוחדת ייחס גריפין לתקשורת החברתית בתוך קבוצות של בעלי-חיים, כהתנהגות עשירה במיוחד. את המורכבות מיקם גריפין בהקשר אבולוציוני: ראשית כל, הוא הניח שליצורים בעלי תודעה יש יתרונות, מבחינת יכולת ההישרדות שלהם, על פני יצורים הפועלים באופן אוטומטי. ושנית, הוא הניח שהתודעה, כמו כל תכונה ביולוגית אחרת, התפתחה בעולם החי באופן הדרגתי, ואם תכונה זו מצויה אצלנו, בני-האדם, אין זה סביר, מבחינה ביולוגית, שהיא תהיה מיוחדת לנו בלבד.

בשורה התחתונה, גריפין אינו טוען שאנו יודעים מה חיות חושבות או שאנו אפילו יכולים להיות בטוחים שהן חושבות במודע; אולם הסבירות לכך שהן חושבות במודע היא גבוהה, וניתן לבחון מה הן חושבות בכלים מדעיים.

רעיונות מן האנתרופולוגיה. עד כאן, נראה שה”מהפכנות” של גריפין הוטמעה היטב בקהילה גדלה והולכת של מדענים בדור האחרון. אולם רעיון אחד שמציע גריפין בספר מוכר פחות, והוא מופיע בפרק “חלון אפשרי לנפשן של חיות”. הבסיס לרעיון זה הוא השוואה עם מחקרים בבני-אדם. גריפין מציע לחשוב על אנתרופולוג, המגיע לחברה שאינו דובר את לשונה כלל (עמ’ 149-150):

“מכיוון שהם אנשים, האנתרופולוג מניח שהקולות שהם משמיעים הם אכן צורה של דיבור. הוא מבחין בהתאמות בין דגמי ההתנהגות שלהם לבין הקולות שהם משמיעים ומחוות גופם, והוא בטוח שניתן להסתמך במידה רבה על מחוות בניסיונותיו הראשונים לתקשר.
“סביר להניח, שאנתרופולוג שקדן עשוי ללמוד רבות על שפה באמצעות תצפיות חזותיות ושמיעתיות חד-כיווניות באנשים מדברים. בעיקרון, ניתן לבצע לימוד זהה על-ידי צפייה מקיפה בטלוויזיה או בסרט עם צליל הולם. אבל גם אם יש לטעון להצלחה בעקבות מאמץ מייגע כזה, היינו מבקשים לבדוק את הטענה דרך ניסיון לבצע תקשורת ישירה, דו-כיוונית. אכן, היה לנו ביטחון מועט בלבד שהאנתרופולוג למד את השפה עד שהידע שלו עבר מבחן זה.”

אנתרופולוגיה של חיות. מחקרים על תקשורת בחיות נותרו ברובם הגדול, לדברי גריפין, ברמה הפשוטה, הבלתי מספקת, של תצפיות מן הצד. הצופים לא עברו את המבחן המכריע, של תקשורת דו-כיוונית עם החיות בסימנים המשמשים אותן – כמו אנתרופולוג המדבר בשפה זרה.

יוצאי-דופן הם הניסויים בהוראת שפת סימנים אנושית לקופי אדם – ניסויים שכמה מהם כבר התפרסמו לפני שכתב גריפין את ספרו. אולם הוא מבהיר, שמהות השיטה של תקשורת דו-כיוונית אינה הטלת הלימוד של שפת סימנים אנושית על חיה ממין אחר, אלא פתיחות יתירה לתקשורת הייחודית לחיות (עמ’ 150-151):

“אנו רואים שחיות פולטות אותות מסוימים ורואים איך בנות-מינן מגיבות. האותות עשויים להיות צלילים, דגמים חזותיים, ריחות, תנודות מישושיות או אפילו זרמים חשמליים, וכל ערוץ מעורר בעיות אחרות לעקוב אחר מה שנחשד כאותות, או לשדר בחזרה אותות מלאכותיים כדי להבחין בתגובות כלשהן שהם עשויים לעורר.

אך מלבד הוראת סימנים דמויי-מילים לקופי-אדם, כמעט שלא נערכו מאמצים להתקדם לשלב הבא של חקירה השתתפותית.
“אולם מיליוני חובבי חיות מחמד השיגו צורות מוגבלות של תקשורת עם כלבים, חתולים וחיות אחרות. דוגמא הולמת במיוחד היא ההבנה הנוצרת לעתים בין אנשים עיוורים לכלבי הנחייה שלהם.

“במבט ראשון, המורכבות והמגוון של תקשורות כאלה עשויים להיראות מוגבלים יותר מאוצר המילים הרגילות שהתבסס בין בני-הזוג גארדנר לוואשו או בין חוקרים אחרים לשימפנזים אחרים. אך רושם זה עשוי להיות מטעה, מכיוון שהסימנים שקופי-אדם מאומנים למדו להשתמש בהם הנם פחות או יותר מילים הידועות לנו מהדו”חות של הנסיינים, שעבדו קשה ולאורך זמן כדי להורות אותן למושאי המחקר. מצד אחר, תקשורת לא-מילולית בין אנשים, בין חיות או בין חיות לאנשים, היא לעתים קרובות קשה לפענוח עד כי אנו מפחיתים לחלוטין ממידת הגיוון של המערכת או מההיקף של מה שהוא שווה-ערך לאוצר מילים.”

גריפין, מכיר בכך, שחיות רבות לא יקבלו בני-אדם לחברתן ולא יתקשרו אתם ישירות. עם אלה הוא מציע לתקשר בעקיפין, על-ידי כך שמציגים בפניהן באופן מבוקר תמונות וקולות של בנות-מינן. לא מעט מחקרים כאלה בוצעו מאז “שאלת תודעתן של חיות”, אם כי השימוש בשיטה זו עודנו בראשית דרכו.

בעקבות גריפין. ספרו של גריפין (ושני ספרים שבאו בעקבותיו) תרם רבות להתפתחות האתולוגיה הקוגניטיבית. אולם הספר התקבל בקהילה המדעית כדברי כפירה. העובדה, שאחד הזואולוגים המכובדים בעולם מציע לדבר על נפשן של חיות כנושא למחקר מדעי, גרמה הלם וזעם; אך הצעתו לתקשר עם חיות כבר נתפסה על-ידי כמה מבקרים כהתבזות. כך היה בסוף שנות השבעים.

כיום, 27 שנים לאחר פרסום “שאלת תודעתן של חיות”, יש עדיין זואולוגים ופסיכולוגים המתווכחים נמרצות עם גריפין, אך ניסיונות הביטול הלעגניים הם נחלת העבר. לסיום, ומכיוון שונה לחלוטין, עלינו לשאול האם השיטות שמציע גריפין אינן פוגעות בחיות בשם המדע – השמעת צלילים זרים לציפורי בר, למשל, היא התערבות הנוטה לפגוע בהן, והוראת שפת סימנים אף מחייבת שבי וכפייה. ביקורת זו על גריפין היא נדירה מאוד, וחבל שכך.

מקורות:
Donald R. Griffin, The Question of Animal Awareness: Evolutionary Continuity and Mental Experience, (Los Altos, California: William Kaufmann, revised edition 1981).
Bernard E. Rollin, The Unheeded Cry: Animal Consciousness, Animal Pain and Science, (Oxford and New York: Oxford University Press, 1989), pp. 251-254.
Carol Kaesuk Yoon, “Donald R. Griffin, 88, Who Argued Animals Can Think, Dies”, New York Times, 14.11.2003.
לכתבה העוסקת בפיתוח רעיון התקשורת הדו-כיוונית.

* הכתבה והצילום הובאו באדיבות אנונימוס