צער בעלי חיים: אלכס והקופים

zarbalehai_01.jpg

אלכס והקופים
החשיפה ההיסטורית של התעללות בקופים במעבדה בארצות-הברית

התקדים. ב 11 במאי, 1981, נכנס אלכס פאצ’קו בפעם הראשונה לאגף הקופים במוסד למחקר התנהגותי (IBR) בסילבר ספרינגס שבמרילנד, ארצות-הברית. ב 8 בספטמבר הניח אלכס ערמה של תצלומי סתר מן המעבדה, בגיבוי תצהירי מומחים, במשטרת סילבר ספרינגס. כך נפתח המאבק המשפטי המפורסם ביותר בניסויים בבעלי-חיים בארצות-הברית: המקרה הראשון בארץ זו של החרמת חיות ממעבדת מחקר, של הרשעת חוקר בעבירה על החוק בעקבות פגיעתו בבעלי-החיים שבמעבדתו, של החלטת המוסד הלאומי לבריאות לעצור את המשך מימונו של מחקר בבעלי-חיים כתוצאה מחשיפת הפגיעה בחיות, ושל דיון בנושא פגיעה בבעלי-חיים בבית-המשפט העליון.

הכניסה למעבדה. אלכס פאצ’קו, אמריקאי יליד מקסיקו, הפך להיות צמחוני לאחר שביקר בשעת הפסקה בלימודיו בקולג’ במשחטה שבה עבד חברו. הוא פנה לפעול למען בעלי-חיים, עסק בהגנה על לווייתנים מציד, וב 1980 הקים בוושינגטון עם אינגריד ניוקרק, אז פקחית לאכיפת חוקים להגנה על בעלי-חיים, את ארגון PETA. השניים ביקשו לבדוק מקרוב מה מתרחש בתוך מעבדות, והמוסד למחקר התנהגותי בסילבר ספרינגס נבחר כי היה קרוב לדירתו של פאצ’קו. החדירה למעבדה הייתה קלה מאוד – באותה תקופה לא חששו עדיין מנהלי המעבדות מפני עיניים זרות. אלכס התקבל בקלות לעבודה כמתנדב במעבדה שבניהול ד”ר אדוארד טאוב.

הזנחה פושעת. מצבם של הקופים במוסד למחקר התנהגותי היה מחריד. מספר פאצ’קו:

“הסרחון היה בלתי יאומן, והוא התחזק כשנכנסנו לחדר המושבה שבו היו מוחזקים הקופים. נדהמתי, כשהתחלתי להבין את המצב שלפניי. ראיתי טינופת שהצטברה על התיל של הכלובים, גללים שנערמו בתחתית הכלובים, שתן וחלודה כיסו את כל פני השטח. שם, בתוך הצחנה המרקיבה, ישבו שישה-עשר מקקים אוכלי סרטנים וקוף רזוס אחד, חייהם מוגבלים לקופסאות מתכת שרוחבם רק 44.4 ס”מ. בייאושם להרגיע את הרעב שהציק להם, הם ליקטו בייאוש שאריות ופירורים של ביסקוויטים שנפלו דרך הסורגים על הצטברות הפסולת הלחה שעל מגש האיסוף מתחת. ללא ספק, הכלובים לא נוקו כהלכה במשך חודשים. לא היו צלחות כדי להרחיק את המזון מהגללים, לא היה לחיות דבר לשבת עליו מלבד סורגי התיל המשוננים של כלובים ישנים, לא היה להם דבר לראות מלבד הקירות המזוהמים, שגללים מפוזרים עליהם, בחדר חסר חלונות שגודלו רק ארבעה וחצי מטרים. […]

“לשנים-עשר מתוך שבעה-עשר הקופים היו איברים נכים כתוצאה מהתערבות כירורגית (deafferentation) שנערכה בהיותם בגיל ההתבגרות. שרה, אז בת שמונה, הייתה לבד בכלוב שלה מאז הייתה בת יום אחד, כאשר היא נרכשה ממעבדות ליטון ואז נשכחה. לפי ספירה מאוחרת יותר, תשע מתוך האצבעות שבידיהם הדפרנטיות [אשר עוותו בניתוח] של הקופים היו מעוותות באופן חמור או חסרות, לאחר שנקרעו או נקטעו ממקומן בנשיכה.

“רבים מן הקופים היו נוירוטיים, ובייחוד צ’סטר, שרה ודומישן. כמו אחוזת אמוק, שרה הייתה תוקפת את הרגל שלה ומסתובבת ללא הפסקה, קוראת כמו תינוקת. דומישן תקף את זרועו בלי רחמים ואונן ללא הפסק. צ’סטר ראה את עצמו בתור מנהיג הקבוצה, משולל כוח להגן על חבריו, זועם על העולם. […] צריך היה לראות את חדר הניתוח כדי להאמין. רשימות על בני-אדם וקופים היו מפוזרות בכל מקום, אפילו תחת שולחן הניתוחים. בגדים זרוקים ומטונפים, נעליים ישנות וחפצים אישיים אחרים היו מפוזרים בחדר. בגלל בעיית מכרסמים מסיבית ומתמשכת, גללי חולדות ושתן כיסו הכל, ותיקנים חיים ומתים היו במגירות, על הרצפה וסביב הכיור הזעיר והמטונף.

“איש לא טרח לחבוש את פצעי הקופים כהלכה (באותם מקרים ספורים שבהם נחבשו בכלל הפצעים), ואנטיביוטיקה ניתנה רק פעם אחת; אף פצע או קטיעה עצמית לא נוקו מעולם. בכל המקרים שבהם נעשה שימוש בתחבושות, הן לא הוחלפו, ואין זה משנה עד כמה הן הזדהמו וצברו לכלוך. הן הושארו עד שהתבלו במידה כזו שנשרו מן האיבר הפצוע. חלקים ישנים ומרקיבים של תחבושות היו דבוקים לרצפות הכלובים, שם צברו שתן וגללים. הקופים גם סבלו ממגוון של פצעים שנגרמו על-ידי עצמם או על-ידי קופים שתפסו אותם מן הכלובים הסמוכים. ראיתי בזרועותיהם רקמות שריר חשופות שאיבדו את צבען. לשני קופים היו עצמות שבלטו אל מחוץ לבשרם. אחדים קטעו בנשיכות את אצבעותיהם שלהם ונותרו עם שאריות מוגלתיות, שהם שלחו לעברי כאשר הושטתי להם בחשאי פירות מכיסיי. באמצעות איברים אומללים אלה הם נברו בתוך הערבוביה המטונפת של מגשי ההפרשות שלהם כדי למצוא משהו לאכול.”

(פאצ’קו ופרנצ’יון, עמ’ 136-137)

הניסויים. אם חיי היומיום של הקופים בין הניסויים היו גהינום, הרי שהניסויים עצמם היו קשים עוד יותר.

“אף על-פי שהבהרתי לטאוב שאין לי ניסיון בעבודת מעבדה, תוך שבוע מתחילת עבודתי מוניתי כאחראי למחקר ראשוני. […] טאוב כינה מחקר זה ‘ניסוי בהעברה’. ניתנו לי שני קופים ונאמר לי לשים אותם בכלובים נפרדים בחדר. מן הקופים, אוגוסטוס והיידן, נשלל מזון במשך יומיים או שלושה, ואז הייתי צריך ללכת לבד לחדר שלהם, להתקין ציוד וידיאו כדי לתעד נתונים ולהאכיל כל אחד מהם בחמישים צימוקים בערך. לאחר מספר שבועות הייתי צריך למנוע מהם מזון במשך שלושה ימים ואז, במקום לתת להם צימוקים, הייתי צריך פשוט להראות להם את הצימוקים אך לא לאפשר להם לאכול, ואז לתעד את תגובות התסכול שלהם.”

(פאצ’קו ופרנצ’יון, עמ’ 137-138)

פאצ’קו מונה לבצע ניסוי נוסף: “מבדק גירוי מכאיב אקוטי”. בניסוי זה, היה עליו לקחת קוף מכלובו, להדק את גופו בכיסא ריסון, המונע ממנו תזוזה במותניים, בקרסוליים, בפרקי הידיים ובצוואר. אז היה עליו להדק צבתות בחוזקה לאיבר בגוף הקוף – כגון האשכים והחניכיים – ולגרום לו כאב חריף באמצעות מצית סיגריות. פאצ’קו השתדל ככל יכולתו להימנע מגרימת הכאב לקוף ולהמציא נתונים במקום לערוך ניסויים.

החשיפה. הרצון לעזור לקופים בו-במקום עמד בסתירה לצורך לספק הוכחות לבית-המשפט עד כמה חמור מצבם. פאצ’קו, שקיבל מפתח לאגף הקופים, תיעד את מצבם באמצעות צילומים רבים, כשמדי פעם כמעט נתפס בידי עובד מעבדה שהגיע למקום במפתיע. כמה מומחים בעלי שם בחקר קופים וברפואה וטרינרית הסכימו להתגנב עם פאצ’קו למעבדה ולכתוב תצהיר על מצב הקופים. לאחר ארבעה חודשים הוגשה התלונה במשטרת סילבר ספרינגס.

המשפט. בית-המשפט מיהר לפעול. תוך שלושה ימים הוחרמו הקופים, ובהיעדר מקום אחר – הופקדו במקלט שאולתר על-ידי פעילות PETA. טאוב שכר את מיטב עורכי-הדין, ובעזרת שילוב של שקרים, אדישות החוק האמריקאי לסבלם של בעלי-חיים ועוינות מצד שופטים, הצליח להוציא את הקופים ממקלטם ולהחזירם למעבדת העינויים שלו. לאחר מותו המהיר של אחד הקופים, הם הוצאו של המוסד הלאומי לבריאות, אך העלילה המשפטית הסתיימה רק ב 1991 בפסיקה אוהדת של בית-המשפט העליון לטובת PETA.

מקורות:

Alex Pacheco and Anna Francione, “The Silver Springs Monkeys”, in: Peter Singer (ed.), In Defence of Animals, (Oxford and New York: Basil Blackwell, 1985), pp. 135-147.

“Alex Pacheco”, http://www.heroism.org/.

MicheleRivera@aol.com, “An Activist Moves On”, Animal Writes Issue 9.6.00.

PETA Milestones, http://www.peta.org/.
עוד בנושא:

ניסויים בקופים באוניברסיטת בר אילן

המידע נמסר באדיבות אתר “אנונימוס”