בכרזות ובעלונים צוטטו רבים מחשובי פוסקי ההלכה בכל הזמנים שהתנגדו בחריפות למנהג הכפרות, הן בשל צער בעלי-חיים הכרוך בו, והן בשל העובדה שהמנהג נראה בעיניהם כעבודת אלילים.
מחאת אנונימוס נגד מנהג הכפרות ברחבי הארץ
עשרות פעילי אנונימוס ברחבי הארץ פעלו בימים האחרונים בניסיון לצמצם ולמנוע את השימוש האכזרי בתרנגולים למנהג ה”כפרות”. בין היתר הופצו בבתי כנסת אלפי עלונים וכרזות תחת הכותרות “הצלת נפשות ולא נפש תחת נפש” ו”היהדות – דת של חמלה ולא של אכזריות”. בכרזות ובעלונים צוטטו רבים מחשובי פוסקי ההלכה בכל הזמנים שהתנגדו בחריפות למנהג הכפרות, הן בשל צער בעלי-חיים הכרוך בו, והן בשל העובדה שהמנהג נראה בעיניהם כעבודת אלילים. הכרזות נחתמו בבקשה מן המתפללים להעדיף מתן צדקה לעניים (“פדיון כפרות”) על פני פגיעה מיותרת בעופות.
סבל העופות
מנהג הכפרות משמעותו גרימת סבל קשה לעשרות אלפי תרנגולים ותרנגולות. טקס ה”כפרות” עצמו כולל טלטול העופות סביב הראש ושחיטתם. אך סבלם לא מתמצה בזאת.
ראשית, הסבל קשור בתנאי גידולם; מרבית העופות מגיעים מלולים תעשייתיים, שם נשללים מהם מרבית צורכיהם ומערכות שונות בגופם נפגעות כתוצאה מן הצפיפות הרבה, מן ההפרשות בהן הם מתבוססים ומהעיוות הגנטי המכוון של גופם למטרות מסחריות.
אולם במסגרת מנהג הכפרות עובר על העופות סבל נוסף עם הובלתם לשווקים. בסופו של התהליך, מרבית העופות מוחזקים במשך שעות – ולעתים קרובות אפילו ימים – בכלובים דחוסים, כשהם ממתינים ללא כל מים או מזון להוצאתם, אז יישחטו.
התנגדות ההלכתית למנהג הכפרות
ראשית ההתנגדות לטקס אכזרי זה לא צצה מתוך העולם החילוני. כמה מחשובי הפוסקים בכל הזמנים ראו במנהג ה”כפרות” מעשה פסול, הגורם צער בעלי-חיים ללא כל הצדקה; כך, למשל, ר’ יוסף קארו, הרשב”א, הרמב”ן ואחרים. קובע ר’ יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, החלטית; “מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג” (שו”ע, או”ח ס’ תר”ה).
מבין הפוסקים בני דורנו שהתנגדו למנהג הכפרות בתרנגולים ניתן להזכיר את הרב חיים דוד הלוי, שהאריך בדברים נגד המנהג (בספרו עשה לך רב, חלק שלישי, עמ’ ס”ב-ס”ח), ובין השאר כתב: “ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלקים חיים” (שם, עמ’ ס”ז).
וכן העירו רבנים שהמנהג נראה למעשה כעבודת אלילים. כך, למשל, הרב פנחס זביחי; “כל עיקר ענין הכפרות בעיו”כ אין לו שורש בש”ס, ופוסקים ראשונים ואחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי האמורי”.
ד”ר יעל שמש, מרצה לתנ”ך באוניברסיטת בר-אילן ופעילה באנונימוס, שערכה את עלוני המידע; “לעומת שחיטת התרנגולים קיים מנהג של שימוש בכסף ונתינתו כצדקה לעניים (פדיון כפרות), הנהוג בעיקר בעדות הספרדים.
אנו מאמינים, שאת יום הכיפורים, יום שבו אדם עושה חשבון נפש ומבקש להרבות בזכויות, לא ראוי לציין במעשה שיש בו התאכזרות כלפי בעלי-חיים. סבל תרנגולי הכפרות ראשיתו בתנאים בהם הם מגודלים, המשכו בהובלתם לשווקים בכלובים קטנים ובהמתנה הממושכת בתנאים אלו, וקיצו בהקפות סביב ראשו של מבקש הכפרה ובשחיטה עצמה.
כפי שאמר הרב חיים דוד הלוי ז”ל, בספרו עשה לך רב; “ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים”.
הרב אדם פראנק, רב קהילתי, וחבר באנונימוס; “יש מחלוקת רצינית בין הפוסקים בכל הנוגע לכפרות, ורבים מהם שוללים את המנהג ממספר טעמים, מלבד כמובן צער בעלי-חיים שכרוך בו. ראשית, משום שבמקורו הוא חיקוי של עובדי כוכבים.
שנית, יש בו מעין הקרבת קורבנות, שנאסרה מחורבן בית המקדש.
שלישית, זה נותן תירוץ למשתתפים לסמוך על הפולחן במקום לעשות תשובה אמיתית. רביעית, לפי רש”י (מסכת שבת 81 ב’) במקור השתמשו לא בחיות אלא דווקא בזריקת צמחים לנהר. חמישית, יותר מועיל ויעיל להשתמש בכסף ולתת אותו כצדקה לעניים. מכל זה נראה שאין הצדקה להמשיך להכאיב לחיות ולהוציא שם רע ליהדות במסגרת מנהג ה’כפרות’”.
למידע נוסף על תפיסת צער בעלי-חיים ביהדות; http://www.anonymous.org.il/judaism.htm
Add Comment