בעלי חיים צער בעלי חיים

ילדים מתרבות אחרת

11
ילדים מתרבות אחרת
ילדים מתרבות אחרת
על ילדים שגודלו על-ידי חיות ממינים אחרים

תרבויות בעלי-חיים. במחשבה היומיומית, ההבחנה בין טבע לתרבות מובנת מאליה. אמנם, אנו מקבלים את הקביעה שלאדם יש "טבע", אך התרבות נחשבת כתחום אנושי בלעדי. אולם התרבות אינה נחלתם הבלעדית של בני-אדם. יסודות משמעותיים להכרה זו הניחו תצפיות בבעלי-חיים, אשר גילו כי מנהגיהם של בעלי-חיים בני מין ביולוגי מסוים – בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם – אינם זהים בכל מקום, אלא הם משתנים בהתאם להתנהגות נלמדת, המועברת מדור לדור. במילים אחרות: לבעלי-החיים יש תרבות; פשוטה, אבל תרבות. ההבחנה בין טבע לתרבות אינה חותכת, אלא מדובר בעניין של מידה.

ביות אנושי ולא אנושי. למעשה, לא היה צורך בתצפיות ממושכות בקופים באפריקה, כדי להבחין בכך שחיות ממינים שונים מתנהגות לפי מסורת נלמדת ולא לפי אינסטינקט גרידא. החיות המבויתות שסביבנו, מתנהגות באופן שונה מאוד מחיות שגדלו ללא נוכחות בני-אדם. חיות אלה נקלטו למעשה בתוך התרבות האנושית והפכו לחלק ממנה. אם מניחים להן לנפשן לאחר שהתבגרו בין בני-אדם, הן מלמדות את צאצאיהן הרבה ממה שלמדו בתרבות האנושית. אולם מה בדבר קשרים הפוכים? האם ייתכנו קשרים, שבהן החיה הלא-אנושית "מבייתת" בני-אדם – כלומר, מקבלת פרטים אנושיים לתוך האוכלוסייה שלה?

ילדים פראליים. האנתרופולוגית-פילוסופית ההולנדית, ברברה נוסקה (Noske), בחנה קשרים של "ביות לא אנושי". מתוך הספרות הדלה שתיעדה מקרים כאלה, מצאה נוסקה כי במשך 600 השנים האחרונות, התגלו כ 50 מקרים של ילדים שאומצו על-ידי חיות ממינים שונים: זאבים וטורפים אחרים, אוכלי עשב כגון צבאים ובקר, ואפילו עופות, כגון יענים. הילדים המאומצים מכונים "ילדים פראליים" – feral הוא המושג המציין אוכלוסיות של חיות ממינים מבויתים, שעברו לחיות חיי בר (במונח זה יש הכוללים גם ילדים שגדלו בבידוד גמור, אף על-פי שזוהי תופעה שונה לחלוטין, שכן הילדים שבהם אנו עוסקים גדלו בתוך חברה – אמנם לא אנושית).

חותכים את הקשר החייתי. בכל מקרי הגילוי של ילדים פראליים, ננקטה אלימות כלפי "החייתיות" של הילדים. התיעוד של מקרים אלה (שרובם, כצפוי, אירעו בעבר הרחוק) לקוי ביותר. קשה לדעת מה מן הנתונים אמיתי, ומה משקף את חרדתם של האנשים, אשר עמדו פתאום מול טשטוש גבולות בלתי מוכר בין "אדם" לבין "חיה". להוציא מקרה אחד, הילדים נעקרו תמיד מתוך משפחתם הלא-אנושית המאמצת, ולמעשה ניצודו ונכלאו. לעתים קרובות הרגו את המשפחה. לאחר מכן הכריחו אותם באמצעים אלימים "להפוך לבני-אדם". מקרה אחד, שאירע לילד שנמצא בסוריה בין צבאים באמצע המאה העשרים, מסמל היטב את האלימות, שהופעלה כדי לסלק את ה"חייתיות" של הילדים. ילד זה הצטיין ביכולת ניתור שאינה מוכרת בתוך החברה האנושית. שוביו ניסו לרסן את ניתוריו, ולאחר שהילד קפץ מהקומה השנייה אל הרחוב, עברו לאמצעי הריסון הסופי: חתכו את גידי הרגליים שלו.

הילד החופשי. רק במקרה אחד, לא ניסה האדם שמצא את הילד לצוד ו"לתרבת" אותו. האיש הוא ז’אן קלוד-ארמן (Armen), והמקרה אירע במערב מדבר סהרה בשנות השישים. על הילד סיפרו לארמן נוודים מקומיים, אשר ראו בו רוח והתרחקו ממנו (עדות לכך, שהאלימות כלפי ילדים פראליים איננה תופעה כלל-אנושית). ארמן איתר את הילד, שהיה בן עשר, בערך, מנתר בלהקת הצבאים. ארמן גילה את אזור פעילותה של הלהקה, ובסבלנות חריגה חי שם במשך שבועות רבים. הצבאים התרגלו אליו ונתנו לו לחיות ביניהם, לאחר שלמד לתקשר איתם – באמצעות ליקוק, למשל. בשובו לצרפת, חלק ארמן את התצפית עם פרופסור לאנתרופולוגיה, והם נדברו שלא לפרסם את הסיפור כלל, מחשש לגורל הילד. אף על-פי כן, הילד אותר על-ידי חיילים אמריקאיים שניסו לצוד אותו ממסוקים – ונכשלו, ולאחר שנתיים, כאשר חזר ארמן למקום, שהיה אז בתסיסה פוליטית, דרש איש צבא להתלוות אליו, ורדף אחר הילד בג’יפ. זו הייתה הפעם האחרונה שראה ארמן את הילד.

גוף אחר. הילדים הפראליים שונים ביותר מילדים שגדלו בחברת בני-אדם. במובנים רבים, גם גופניים, הם דומים יותר לחיות שאימצו אותם מאשר לבני-אדם. הם הצטיינו בחוש ריח ובחוש שמיעה מפותחים ביותר, ונהגו לרחרח כדרך החיות המאמצות. לא מדובר בחיקוי של תנועות גרידא, אלא ביכולת "על-אנושית" לשאוב מידע מן הסביבה באמצעות חושים אלה. הילד שראה ארמן נהג ללקק את פצעיו כאשר נשרט. הוא וילדים אחרים אכלו היישר מן הקרקע – שתי ילדות שנמצאו בהודו בשנת 1920 במאורת זאבים אכלו בשר נא, בעוד שהילד של ארמן ליחך צמחים מן הקרקע. רבים מן הילדים הפראליים הלכו על ארבע במיומנות ובמהירות עצומה, והם פיתחו עור עבה מאוד בנקודות המגע עם הקרקע, וכוח רב באברים אלה. לילד שראה ארמן היה עיבוי משמעותי בקרסול, והוא ניתר ולא רץ – ובמהירות מתמיהה ממש עבור בן-אדם. ארמן הניח, שהילד נמצא על-ידי הצבאים כאשר כבר ידע ללכת – אחרת לא היה מסוגל להדביקם.

אישיות אחרת. הילדים הפראליים למדו לא רק לנוע ולפעול כדרך בני-משפחותיהם המאמצות, אלא גם לתקשר ולחשוב כמותם. ה"ביות" שלהם היה מושלם. הכומר שנטל תחת חסותו את הילדות בהודו סיפר, שאחת מהן ניגשה לכלבים שהיו תוקפניים בדרך-כלל, ולהפתעתו הם קיבלו אותה כאילו הייתה בת-מינם, ולאחר סדרת רחרוחים אפשרו לה לאכול מהמזון שלהם – עצמות ושאריות בשר. ילד-הצבי ממערב הסהרה קיים תקשורת מורכבת ביותר עם הצבאים. ארמן למד במהלך שהותו ביניהם, כי הם מקיימים מגוון גדול של מחוות גוף וקולות, אשר הילד שותף להם. מחוות רבות שביצעו הצבאים באמצעות האוזניים – ביצע הוא בעזרת הבעות פניו, ובמקום מחוות זנב הוא אותת באצבעות. הצבאים הבינו היטב סימנים אלה.

לחיות בתנאים של החיות. הילדים הפראליים הפגינו גמישות אנושית טיפוסית, והתאימו את עצמם לתרבות המשפחות המאמצות שלהם. גם החיות הפגינו גמישות רבה, כאשר אימצו יצור שונה כל-כך מהן ולמדו לתקשר אתו. הילדים התקרבו לחיות המאמצות יותר מכל אדם אחר, שגדל בחברת בני-אדם. במידה רבה, הם הפכו להיות חיות אלה – עד כי הסיפור של ארמן נראה לעתים פנטסטי לחלוטין. כפי שמבהיר ארמן, הילדים למדו לתקשר עם החיות יותר מכל אדם אחר, מכיוון שעמדו בפניהם רק שתי ברירות: הסתגלות למשפחה או ללהקה החדשה, או מוות. איש מאתנו, לא זואולוגים מומחים ולא אנשים החיים בחברתם הקרובה של כלבים וחתולים אהובים – לא עמד מעולם בפני ברירה כזו: תמיד אנו השולטים, או שאנו צופים מרחוק, חופשיים לחלוטין. הילדים הפראליים מראים, שכאשר בני-אדם נאלצים להתקבל על-ידי חיות בתנאים שלהן – עולמן מתגלה כעשיר, מורכב ומפותח הרבה יותר משאנו משערים, מתוך נקודת-המבט המוגבלת שלנו.

מקורות:
Barbara Noske: Beyond Boundaries: Humans and Animals, (Montreal, New York and London: Black Rose Books, 1997), chapter 7, pp. 161-170.
Jean-Paul Armen, Gazelle-Child: A Child Brought Up by Gazzeles in the Sahara Desert, (London, Picador, 1976. French original: 1971).

מובא באדיבות אתר אנונימוס